<h1>הפרדס לרש"י הלכ' ראש השנה</h1>
<h2>דף טז.</h2>
סדר תקיעות של ראש השנה. תניא ר' יהודה אומר משום ר' עקיבא, אמר ה[קדוש] ב[רוך] ה[וא] לישראל, אמרו לפני בראש השנה מקראות של מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, אמרו זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה. ושופרות לא פירש. למה לא אמר. אלא אמר, ובמה בשופר. ומשמע פי[רש] שופרות הוא. והן חמשים. ושמועו, מלכיות זכרונות שיהו תוקעין בהם. והכי משמע אמרו מלכיות זכרונות בשופרות. ואם הן שלא הזכירו שופרות אלא להמליך בהן המלך עלינו, שיעלה זכרונינו לפניו, לכן תוקעין בשופרות. בשלמא מקראות של שופרות אמרינן, דהא תניא, אמרו לפני שופרות, אלא תקיעה למה אנו תוקעין בהם כמו למלכיות ולזיכרונות הואיל ומפרש תקיעות מלכיות וזכרונות הוזכרות, הכי קאמר, אמרו לפני ג' דברים מלכיות זכרונות ושופרות, ומפרש והולך, מלכיות כדי שתמליכוני עליכם. כלומר ותקעו בהן במקראות הללו בשופר, דהכי משמע ובמה בשופר, ובמה תאמרו מקראות הללו בתקיעת שופר. דהכי תנן [לקמן ל"ב ע"א] אומר מלכיות ותוקע זכרונות ותוקע שופרות ותוקע וכו'. עד זכרונות שיעלה זכרוניכם לטובה לפניי, ובמה בשופר. ושופר לא הוצרך לפרש למה, או כדרב הוא זכרון תרועה יהיה לכם. ובמה בשופר. דבר בפני עצמו, חמשים תקיעות מלכיות זכרונות ושופרות, כלומר ותקעו בהן. אבל אמרו לפני שופרות לאו לשמוש, ופי' מלכיות הוא אלא לחובת עצמו. לכך שנינו, אומר מלכיות זכרונות ושופרות. ואמר רבי יצחק מפני מה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין כדי לערבב השטן. ור' יצחק גופיה מנא ליה שתוקעין הציבור כשהן יושבין ועומדין, נראה לי מתורת ציון שבארץ ישראל, ומארץ ישראל היה. וגרסינן בירושלמי כדמשמע קל שטנא קל שופרא חדא זימנא בהיל ולא בהיל וכדתניא ליה אמר ודאי ההוא שופרא דתקע שופר הגדול הוא. ומטא זימנא דמיתבלע ומתערבב, ולא אית ליה פנאי למיעבד קטיגוריא. והיינו דגרסינן בתלמוד אמר ר' יצחק מפני מה תוקעין אף בעמידה, והלא כבר תוקעין לחובת היום שלש תקיעות ושלש תרועות בין שחרית למוסף, עד שלא עמדנו בתפלת מוסף, כשהציבור יושבין עדיין. לא מצינו לתרועה שמצותה או בישיבה או בעמידה. א[ף] ע[ל] פ[י] שכתוב בה יום תרועה יהיה לכם, ואיכא איניש דגמרי לכם לכם מגזירה שוה מעומר. וכן כל מצוה שכת[וב] בה לכם מצותה בעמידה. וליתא, דאמר מר [סנהדרין מ"ב ע"א] כל המברך על הלבנה בחידושה כאילו קיבל פני שכינה ואמר אביי בעמידה. וטעמא משום הקמה הוא דמברכינן. הא משום לכם לכם דגזירה שוה לא. דאי גזירה שוה בלא קבלה בעמידה נמי מברכינן. אלא ש[מע] מ[ינה] לאו מילתא הוא. ותו וספרתם לכם לגופיה הוא נדרש, כדתניא [מנחות ס"ה ע"ב] וספרתם לכם שתהא ספירה לכל אחד ואחד. הילכך תרועה שכתב בה יום תרועה יהיה לכם מצוה בעמידה עושה רוצה בישיבה עושה. לפיכך פי[רש] ר' יצחק למה תוקעין ב' פעמים, הלא בתקיעה שמיושב שבירכנו עליה יצאנו. ולמה אנו שונין עוד התרועה, ולא להטריח את הציבור בכדי, שהק[דוש] ב[רוך] ה[וא] אינו מטריח את הציבור בכדי, כדאמרו בפסיקתא עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, ענה בי ענה בי, פרשת של קרית שמע נתתי לכם ואמרתי, ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, מיכאן שאסור להטריח את הצבור בכדי. ועוד שאם יוסיף על ג' תרועות המפורשות בתורה עובר לא תוסף על הדבר. ולמה תוקעין פעם שנייה. ופי[רש] ר' יצחק שנייה לא נצרכה אלא לערבב את השטן, אלא מתערבב פעם אחת אלא בשנייה שנ[אמר] [זכריה ג'] יגער ה' בך השטן ויגער ה' בך וגו'. ולפי שהראשונה חובת היום, לפיכך מברכין עליה. ובתפילה לא הוצרכה תקיעה כלל, זולתי הסדר של מלכיות זכרונות ושופרות. כדרך שאנו עושין בראש השנה שחל להיות בשבת [לקמן כ"ט ע"ב] משום גזירה דרבא. ולעולם שנייה לא נצרכה אלא לערבב את השטן שלא יסטין ביום הדין.
<h2>דף לב.</h2>
וכשאמר על ד' פסוקין של כתובים (שאין) [שהן] במלכיות זכרונות ושופרות (מהיכן) [מה טיבן]. אם בשביל שיהו עשרה עשרה והלא מסיים בשל תורה והוא פ(ו)ס[ו]ק עשירי, והוו להו ג' מתורה ג' מנביאים וג' מכתובים והעשירי מתורה מסיים. ואם צריך שיהו עשרה לבד מאותו פסוק של תורה שמסיים הוא וחותם, ולימרו ד' פסוקים מתורה או ארבעה מנביאים וג' מכתובים דהוו [ליה] עשרה. והשיב כאן, מה שאמרת מד' פסוקים של כתובים במלכיות וזיכרונות ושופרות, דע כי שאו שערים ראשיכם ושאו שערים כחד פסוק דמי (והמלכו') [והוי להו ג'] (של) פסוקי דכתובים במלכיות וכן בזכרונות. א[ף] ע[ל] פ[י] שתמצא במחזורים כת[ו]ב זכר לעולם בריתו, הדייקנים [אין] אומר[ים אותו] שהוא יותר והוא רביעי שלא לצורך, וכן בשופרות (ו)אומר ד' פסוקים של כתובים לפי שאותו פסוק וביום שמחתכם ובמועדיכם לא נחשב למניין עשר[ה] שופרות. וא[ף] ע[ל] פ[י] כ[ן] שאומר אותה בסייום מפני מה, [מפני שאין] כת[וב] בו שופר בפירוש אלא חצוצרות. (ואע"כ) [ואף על גב] דגרסינן מסיים בתורה, הואיל ולא מצאו קדמונים בתורה [ב]פסוק [אחד] (שהוא תוה') [שבו שופר ו]מלכות, כללו את זה בכלל ושמוהו בסייום, והוא אינו מחשבון. [והוויין הכי עשרה, ובין לדעת אילו שאומרין שאו ושאו כחד פסוק דמי ובין לדעת אלו ספרים שכתוב בהן זכר לעולם בריתו ובין לדעת אילו שאומרין בכתובין ד' שופרות הן ופסוק ותקעתם בחצוצרות פסוק יתר הוא, אלא משום שמסיים בתורה הוא מכל מקום כאן וכאן יתר על עשרה הוי, ומאי טעמא איתוספו משום סמך [מגילה כ"א ע"א] אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם, כך השיבוך רבותינו. ואני אחיך משיבך ומודיעך את דעתי, ודאי כולהו קראי תלתא תלתא נינהו, היכי דמי והא ארבעה ארבעה הוי בדכתובים, אלא הני קראי דכתובין דסמיכו אהדדי כל תרי ותרי חשיב כחד כגון במלכיות שאו ושאו תרווייהו קראי חשיבי לחד הואיל דסמיכי אהדדי במזמור [תהלים כ"ד] לדוד [מזמור] לי"י הארץ ומלואה והכי נמי זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום י"י טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו, והני תרי קראי סמיכי דין לדין במזמור [שם קי"א] הללויה אודה י"י בכל לבב בסוד ישרים ועדה, חשיב להו לחד כי היכי דבמזמור [שם פ"א] למנצח על הגיתית לאסף קיימא הני תרי קראי סמיכי כחדא, תקעו בחדש שופר, כי חוק לישראל הוא. וקרינן להו כחדא משום דסבירא לחד הכי נמי הני קראי דאמרן לעיל תרי דגבי מלכיות ותרי דגבי זכרונות הואיל דסבירי לחד מתחשבי לחד, וכן נמי גבי שופרות קרינן בדכתובים, עלה אלהים בתרועה, בחצוצרות וקול שופר, משום דמסתברי תרווייהו למלתא חדא חשיב להו לחד. ואף על גב דרחיקין דין מדין, דהא עלה אלהים בתרועה הוי במזמור [שם מ"ז] למנצח לבני קרח מזמור, ובחצוצרות קאי [שם צ"ח] במזמור שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה. דהואיל דאידמי להדדי מתקרי כחדא ומחשבי כחדא. והיכי אידמי אהדדי, אלא עלה אלהים בתרועה פסוק ששי למזמור שלו וכן בחצוצרות ששי למזמור שלו. וזה חשבון מזמורי עשרה פסוקין וזה חשבון מזמורי ט' פסוקים, ומזמור שהוא נכתב לבדו באמצע שיטה תחשוב פסוק אחד, הרי י' פסוקין כנגד י' מלכיות י' זכרונות י' שופרות. ומזמור שירו לה' תיבותיו ע"ה ומזמור למנצח תיבותיו ע"ה, וב' תיבות שהן יתירות בו תחשוב זמרו לאלהים זמרו שתי תיבות וכן זמרו למלכנו זמרו חשוב שתי תיבות ויעלו לך שניהם שוה בשוה. וכשם שאמרת גבי תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא ששניהם נעשים לפסוק אחד, אף הללוהו בתקע שופר כולל סמוכין שלו ביחד י' הילולים ונעשים לפסוק אחד. ותו מאי טעמא חשבינן עלה אלהים בתרועה ובחצוצרות וקול שופר לחד קרא משום דבעינן מלכיות זכרונות ושופרות דכתובן ודנביאי הני קראי דמשתעי להבא ולעתיד והואיל וכן אדכרן תקעו בחודש שופר ואדכרן נמי עלה אלהים בתרועה דהוא קראי מעליא ולא סגיא דלא לימרנהו אף על גב דהוא משתעי לשעבר ואגב הכי בעינן לאוסופי הללוהו בתקע שופר אהני קראי עלה עלהים ובחצוצרות כי היכי דליהוין מיהת תלתא קראי דכתיבי דקא משתעי להבא ולעתיד גבי שופרות. ורבינו משולם אמר משום רבו הללוהו בתקע שופר לא חשיב בחשבון י' שופרות שאין אומרין הללוהו עשרה הלולים אלא לפי שכנגדן קבעו חכמים עשרה מלכיות עשרה זכרונות עשרה שופרות כדאיתא במסכת ראש השנה ולא הוויין ממנין עשרה].
<h2>דף לג:</h2>
והללו שתוקעין קשר"ק קשר"ק קשר"ק ג' פעמים וכן ג' פעמים קש"ק וכן ג' פעמים קר"ק כולן ל' למלכיות וכן לזכרונות וכן לשופרות דהוויין להו צ'. אסור לעשות כן לפי שעוברין על בל תוסף [לעיל כ"ח ע"א] דשלחו ליה לאבוה דשמואל נכפה ואכל מצה יצא, אמר רב אשי לא צריכי שכפאוהו פרסיים. אמר רבא זאת אומרת. התוקע לשיר יצא ואינו צריך לחזור ולתקוע פעם אחרת מפני שעובר על בל תוסף. [שם ע"ב] אמר ליה אביי אלא מעתה הישן בסוכה בשמיני ילקה, שבעת ימים אמר רחמנא ולא שמנה. והתורה אמרה לא תוסף על הדבר. אמר ליה שאני אומר מצוות אינו עובר עליה על בל תוסף אלא בזמנן. מותיב רב שימי בר אביי שלא בזמנן אינו עובר על בל תוסף והתניא מניין לכהן שהוא עולה על הדוכן שלא יאמר הואיל וניתנה לי רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי, תלמוד לומר לא תוסף על הדבר, שהרי ג' ברכות אמר רחמנא ולא ד'. הכא נמי גבי תקיעות ג' אמר רחמנא שופר תרועה, זכרון תרועה ויום תרועה. ומשום עירבוב השטן עשאום רבותינו שש, שיהו כולן עם תקיעותיה שמנה עשר. ומפני ספק תרועה נעשו ס' בתקיעותיה ואסור להוסיף עליהן. ורבי אבוהו שתיקן תשר"ת לא להוסיף על התרועות נתכוון אלא כנגד לעמוד על ג' תרועות שבתורה שנסתפק בהן או שי"ן או רי"ש הוא. הילכך אינו נראה כמוסף על הצבור. לכך הוא נתכוון על ששים הרמוזים בתורה ששים גיבורים סביב לה וגו', כפי הביאור שביארנו כבר. ואם תאמר הא [לעיל ל' ע"א] כי אתא ר' יצחק בר' יוסף אמר כי הוה מסיים שליחא דציבורא תקיעתא ביבנה לא הוה שמע איניש קל או[ד]ניה מקל תקיעתה דיחידאי, דמשמע כל הבא להוסיף מוסיף ואינו עובר, הכא גם הם לצורך היו לתשלום מאה ואפי[לו] הכי יש להם קיצבה כדאמר בירושלמי מיבעי להון למתהוי עשרה שבישיבה היו תוקעין ל', ול' בלחש ול' על הסדר והן צ' ועשרה לתקיעתא דיחידאי, הכי נמי למחמירין, וטעמא משום דאית להו יסוד ק' קולות כנגד ק' פעיות, הא לאו הכי לא היו יכולין להוסיף. ושמא הללו שתיקנו צ' קולות סבורין לומר שגם הן מן היסוד מדתנן סדר תקיעות של שלש ומשמע להו שלש תרועות למלכיות בתקיעותיה ג' פעמים קשר"ק וג' פעמים קש"ק וג' פעמים קר"ק וכן לזכרונות וכן לשופרות וכן לכל סדר וסדר. וליתה שמן התורה וממתניתין לא מצינו זולתי ג' תרועות בתקיעותיה, והן לחובת היום ומשום ערבוב השטן נעשו עוד כיוצא באותן של חובת היום והן כולם ששים. וכבר ביארנו סדר תקיעות כיצד הן על שלש שלש באר היטב.
<h2>דף לד.</h2>
וכנגד תקיעות של ישיבה שהן מתקנת ר' אבוהו כנגדן תוקעין בעמידה ל'. דאמר ר' יצחק למה תוקעין ומריעין וחוזרין ותוקעין, מכלל דתרוויהו בהדדי נינהו. ותו בהדיא גרסינן בירושלמי הלין דמחמירין ועבדין ל' כד יתבין ול' על הסדר ול' בלחש, כנגד ק' פעיות שפעתא אימיא דסיסרא. דמימר אמרי מכדי ג' פעיות דאורייתא מפרש נגמר מיניה סכום יבבות כמה הוויין ל' ול' ול', ואילו עשרה אינון כשגומרין כל התפילה קל תקועייא דיחידאה מתבעי למהוי עשרה והן כולם ק'. ודקאמרו בני מערבא ל' בישיבה ול' בעמידה ש[מע] מ[ינה] אית להו תקנתא דאתקין בקיסרי. דמכדי לא מצינו בראש השנה זולתי ג' תרועות, כדתנן [לקמן ל"ג ע"ב] סדר תקיעות שלש של שלש שלש. ג' תרועות הן בראש השנה ומן התורה מניין. ומניין של שלש שלש, ת[למוד] ל[ומר] והעברת שופר תרועה, אחת שהיא ג' בתקיעות. והעברת הרי זו אחת, כי לשון העברה קול שופר הוא, (דכתב) [וכתיב] תעבירו שופר בכל ארצכם, ושופר הסמוך לו והעברת(ה) הרי ב' קולות, והן תקיעות ותרועה הכתב עמהן, הרי תרועה בב' תקיעות. ועוד תרועה שנייה שגם היא בתקיעותיה, שכתוב זכרון תרועה. שלישית נמי, תרועה יהיה לכם. הרי ג' תרועות ושש תקיעות. כדתניא בתוספתא [ר"ה פ"ב הי"ב] סדר תקיעות שלש של שלש שלש, שש תקיעות והן בכולן ט'. שמע שש תקיעות וג' תרועות אפי[לו] כל היום כולו ואפי[לו] בסירוגין יצא. אלמא אין חובת היום אלא בג' תרועות המפורש בתורה, שופר תרועה, זכרון תרועה, ויום תרועה. והיינו דתניא למדנו ג' תרועות בראש השנה [שתים] מדברי תורה ואחד מדברי סופרים. מצינו ט' קולות לחובת היום וט' לערבב השטן. ואילו לא נסתפקנו בתרועה לא היינו תוקעין בראש השנה זולתי י"ח קולות, ט' לחובת היום וט' לערבב השטן, שהן ג' תקיעות לחובת היום ואחד בעמידה וכולן בתקיעותי[ה]. משום דתניא אמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות בשופר של איל. אמר ר' [עקיבא] מלכיות ותוקע כולם תרועה אחת ותקיעותיה. כדתניא כשהוא שומען שומען על סדר מלכיות זכרונות ושופרות שלא יאמר מלכיות וזכרונות ותוקע או זכרונות ושופרות ותוקע שאפי[לו] יצא חובת קרי(ע)[א]תן לא יצאו. דתניא [תוספתא ר"ה פ"ב ה"י] [אין אומרים] מלכיות עם זכרונות עם שופרות ואם אמר לא אמר כלום, וצריך לאומרן שנייה. וכשומען על הסדר צריך לשומען על סדר ברכות דהיינו תפילה. כדתנן סדר ברכות אומר אבות וגבורו[ת] וכול'. ועל סדר ברכות כיצד. שלא יקדים סדר ה' תקיעות לקדושת השם אלא לאחר קדושת השם כדמפרש במשנה אומר זכרונו[ת] ותוקע תרועה א' בשתי תקיעותיה, ואומר עוד שופרו[ת] ותוקע, ג' תרועות כל אחד בתקיעותיה. (ד"א) [דבר אחר] לשומען על סדר תקיעו[ת] דהיינו כסדרן שלא יקדים זכרונות למלכיו[ת], אלא לעולם יהיו מלכיו[ת] קודמין שתמליכהו תחלה עליך, ואחר כך בקש ממנו זכרון טוב. וכן הוא אומר בחצוצרות וקול שופר וגו' לאחר שתמליכהו עליך תריע לפניו בקול שופר כדי שיעלה זכרונך לפניו לטובה. ולפי שנסתפקנו בתרועה דאורייתא כיצד היא נעשת ושמענו לשון תרועה מאימיה דסיסרא, כדכתיב [שופטים ה'] ותייבב אם סיסרא, ודבר ידוע הוא שכל המתאבל על מיתו גונח ואחר כך מיילל, ומריע תרועה רצופה ושבורה לשלשה שברים ותרועה רצופה נמי. אתקין ר' אבוהו בקסרי קשר"ק, שמא רי"ש ושי"ן היא תרועה, שבורה ושלימה, שכן דרכו של אבל גונח ומיילל, ותיקן קש"ק קר"ק אחרי קשר"ק, שאם התרוע[ה] דהיינו תרועה שלימה, שלא יפסיק השי"ן של קשר"ק דהיינו תרועה שבורה לג' שברים בין תרועה לתקיעה ראשונה, לכך התקין עוד קר"ק. וחש שמא ג' שברים היא התרועה והתקין קש"ק שלא יפסיק רי"ש של קשר"ק בין ג' שברים לתקיעה אחרונה. ונמצא תרועה מסתפקת בשלשה קולות. שמא שי"ן ורי"ש הוא והתקין קשר"ק. שמא ג' שברים והתקין קש"ק. שמא תרועה שלימה היא והתקין קר"ק. ועל ידי הפסק הנה נעשו ט' תקיעות של חובת היום, שג' מהן תרועות ושש תקיעות, ונעשו כולן ל' קשר"ק קש"ק קר"ק למלכיות [וזכרונות ושופרות] וכן [למלכיות] לזכרונות ולשופרות ל' לעמידה, סכום כולם ששים.
והרמיזם משה רבינו בברכת כהנים שהן ג' מקראות כנגד ג' תרועות של יום, וס' אותיות שבהן [כנגד] ס' תקיעות שנעשו משלש. ובא שלמה מלך ישראל ופירש במקרא [שיר השירים ג'] הנה מיטתו של שלמה. ולמה נאמר הנה, שבתחיל[ה] היתה שכינה במקום שישראל היו דרים בו דהיינו בירושלים שנאמר [דברים י"ב] לשכנו תדרשו. ועתה שגלו ישראל בין העמים השכינה בכל מקום. שנאמר [ויקרא ט"ז] השוכן אתם בתוך טומאתם. והנה דכתב הנה מיטתו של שלמה, ישראל מטתו ומשכן מנוחתו של מקום דכתב ושכנתי בתוכם. כי הנה היא עתה בכל מקום א[ף] ע[ל] פ[י] כ[ן] ששים אותייות שברכת כהנים. סביב. מיכאן שמצוה להזכיר בכל יום בברכת שים שלום אלהינו ואלהי אבותינו ברכינו בברכה. ומפני מה קראן הכתוב גיב[ו]רים, לפי שהק[דוש] ב[רוך] ה[וא] מסכים עם הכהנים כשמוציאין אותם מפיהם, כדכתיב ושמו את שמי ואני אברכם. מגבורי ישראל, ופירושו גיבורים שיוצאים מפי גיבורי ישראל ודוממין את השטן ונוצחין אותו, שהוא יצר הרע והוא שטן, דתניא [ב"ב ט"ז ע"א] הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות יורד ומסית עולה ומקטרג ויורד וממית, וגיבורים הללו מכלים מעשיו ודוחין אותו מעל ישראל. ולמה כהנים נקראו גיבורי ישראל, לפי שאין אחד מישראל יכול להקריב קרבן כדכתיב והזר הקרב יומת, אפילו דוד מלך ישראל. כולם אחוזי חרב, כל האותיות שהם כולם אחוזי חרב כל אות ואות אחת הוא בקול תקיעה שהרי הם ס' תקיעות כנגד ס' אותיות והתקיעה דוחה את השטן יותר מן החרב. מלומדי מלחמה, מלומדי הן האותיות הללו שנקראו גיבורים בתקיעה לעשות מלחמה עם השטן כל שנה ושנה. איש חרבו על יריכו כל האותיות דוחה את השטן ודומה כאיש שיש לו חרב על יריכו, ונדחה ומתערב השטן מפחד בלילות, אל תיקרי בלילות אלא בילילות. וכן רבותינו קורין את התקיעה יללה, אי ילולי יליל הא עביד קר"ק.
<h2>דף לה.</h2>
רבותינו כאן וכאן [אין] אומר[ים] זמן בקידוש שני לליל(י) שני של ראש השנה לפי שקדושה אחת היא. אבל בארץ (רומנים) [רומיים] חולקים על זה.
ותשובת הלוי השיב ר' על שאנו אומר[ים] זוכרינו בשלש ראשונות וגם קרובות. תניא ר' אליעזר אומר לעולם ישאל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל שנאמר (תלפה) [תפלה] לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו. ר' יהושע אומר יתפלל וא[חר] כ[ך] ישאל צרכיו שנאמר אשפוך לפניו שיחי וגו'. א[ף] ע[ל] ג[ב] [ברכות ל"ג ע"א] דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן אנשי כנסת הגדולה תיקנו להם לישראל ברכות ותפילות קדושות והבדלות. [מגילה י"ז ע"ב] אמר רבי ירמיה ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים תיקנו תפילה זו על הסדר. אפי[לו] הכי עד שלא בא רבן גמליאל ביבנה ולא סדרה [אלו] (אלא) על הסדר, דתניא שמעון הפקולי הסדיר י"ח ברכות על הסדר לפני רבן גמליאל ביבנה כולי'. ודקא מיפליגי רבי אליעזר ור' יהושע מיקמי דסידרא פליגא. (משום) ר' יהושע בן לוי אמר שכל זמן שיבוא אדם לבקש רחמים יקדים שבחו של מקום. דתני בסיפרי [בהעלותך] ויצעק משה, בא הכתוב ללמדך דרך ארץ שכל זמן שתבא לבקש שאילתך [צריך שיאמר שנים ושלושה דברי תחנונים ואחר י]בקש [שאלותיו]. ואמר מר יכול ישאל [אדם צרכיו] קודם, (צריך לומר שנים ושלשה דברי תחנונים), ואחר כך יתפלל, ומפורש על ידי שלמה [שנאמר] [מלכים א' ח'] לשמוע אל הרינה ואל התחינה. וכך דרש רבי שמלאי לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל. ומנלן ממשה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא כדברי רבי יהושע, שכבר סידרו את התפילה, ויש לומר ראשונות אמצעיות ואחרונות וכשמגיע בשומע תפלה שואל יחיד צרכיו, לפי שאין יחיד קובע לעצמו כמו לבד בר הוא. והיחיד אומר בשומע תפלה. וכן הציבור קבעו ככה שלישית אחר שתים של קרית שמע, אף על פי ששנינו [ברכות י"א ע"א] שתים לאחריה, ביחיד עסיק, ואחר כך שלשה אחרונות. וכל שכן שאין הלכה כרבי אליעזר דאמר שואל אדם צרכיו ואחר כך יתפלל. ואמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כחכמים. והיינו דאמר אביי עבדינן כנחום המדי דאמר [כ]חכמים שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. אמר ר' חייא בר רב אשי משמיה דרב א[ף] ע[ל] פ[י] שאומר שואל אדם צרכיו בשומע תפלה, אם יש לו חולה בתוך ביתו שואל בברכת החולים אפילו באמצע ברכ[ה]. דאי בסוף כל ברכה וברכה האמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב א[ף] ע[ל] פ[י] שאמר שואל אדם צרכיו בשומע תפילה אם בא לומר מעין כל ברכה וברכה אומר. ור' חייא בר רב אשי משמיה דרב מאי אתא לאשמעונין, אלא ש[מע] מ[ינה] ר' חייא בר רב אשי דאמר אומר בברכת החולים אפי[לו] באמצ(א)[ע] ברכה קאמר אפי[לו] יחיד בצורך יחיד. ואמר ר' יהושע א[ף] ע[ל] פ[י] שאמר[ו] שואל אדם צרכיו בשומע תפילה אם בא לומר אחר תפילתו אפי[לו] כסדר וידוי של יום הכיפורים אומר. מדברי שלשתן למדנו שיחיד שואל צרכיו אפילו באמצע הברכה מן האמצעייות. ובסוף כל ברכה וברכה וכן בסוף תפילה. [ברכות ל"ד ע"א] ואמר רב יהודה אמר רב לא ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעיות והני מילי יחיד בצרכיו, אבל יחיד בצרכי צבור שואל, וכ[ל] ש[כן] צבור בצרכי צבור שואלין צרכיה[ן] בכל מקום בין בראשונות בין באחרונות. ירושלמי [ברכות פ"ד ה"ד] ר' אחא בשם רבי אבא כל ששליח צבור עומד לפני התיבה ותובע צורכי עמך ישראל לפניך. מדהוה ליה למימר כל זמן ששליח צבור וכו' ואמר כל ששליח צבור עומד לפני התיבה. ש[מע] מ[ינה] שליח צבור תובע צרכי ציבור בכל התפילה כולה בין בראשונות בין באחרונות. ר' פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם ר' מנחם דגילייא זה שהוא עובר לפני התיבה אין אומר לו בוא והתפלל. שמ[ע] מ[ינה] אין ציבור צריך סידור שבח, שכל תפילה תביעת צורכיהן היא. דלשון תפילה הוא סדרו שבח. דאמר מר מתפלל אדם ואחר כך תובע צרכיו. ומדאמר מתפלל אדם ואחר כך תובע, אלמא לשון תפילה סדור שבח. ומדאמר אין אומר לו בוא והתפלל ש[מע] מ[ינה] אין ציבור צריך שבח, אלא כל התפילה תביעת צורכיהן. וטעמא מאי, משום דכתב [איוב ל"ו] הן אל כביר ולא ימאס. ודאמר רב יהודה לא ישאל אדם צרכיו בג' ראשונות, בצרכי יחיד הם. ועוד קמפריש למילתיה, ראשונות דומות לעבד שמסדר שבחו לרבו. וסידור שבח לא למדנו אלא ממשה ומשה יחיד הוה, וכי תימא, [שאני] משה דאלים זכותיה וכרבים דמי, התם צרכי יחיד הוה שנאמר (אעברנה) [אעברה] נא ואראה. אבל צרכי רבים אפי[לו] סידור שבח לא בעי, משום שלא ישנו ממטבע תפילה הוא דאמר להו לשלשה ראשונות ושלשה אחרונות. ירושלמי [ברכות פ"ה ה"ב] בנינוה בעין מר' מהו לענוע' בתר פיסחא. אמר להו עשו ובלבד שלא תשנו מטבעה של תפילה. הכא נמי גבי צבור אי לאו משום שינוי מטבע של תפילה לא הואי צריכי ראשונות ואחרונות. דהשתא דטבעה של תפילה אמרינן ומאריך בה כל צרכי רבים כגון זוכרינו לחיים, ומי כמוך בתחיית המתים אומרין סמוך לחתימה וחותם. ואפי[לו] יחיד אומרן הואיל וצרכי רבים הם, שהרי יחיד בצורכו שואל בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה ואפילו באמצע הברכה כדרבי חייא בר רב אשי, ההוזכר למעלה. (שיכון) [ונכון] שצרכי הרבים שבכל התפילה שואל אפילו בראשונות ובאחרונות. תדע שכן הוא, שהרי מזכירין בראש חודש מעין המאורע בעבודה ובכלל המאור(ה)[ע] מזכירין ושואלין זוכרינו ה' אלהינו בו לטובה. ובהודאה על הניסים בחנוכה ופורים, ושואלין בהן צורכיהן, כשם שעשית עמהם נס פלא וניסים כן עשה עמנו ניסים וגבורות והושיענו. ואין לך בקשה גדולה מזו, ואומר בהודאה. ושלשתן אחרונות בקשה.
ומהכא נמי שמעינן דרב יהודה בצרכי יחיד אמר לא ישאל אדם צרכיו, ולא אמר בצרכי ציבור. הכא נמי בראש השנה בג' ראשונות אומר זוכרינו ומי כמוך וגם קרובות של כל השנה אומר בשלשה ראשונות, שהציבור רשאין להאריך בתפילתן. דתניא [ברכות ל"ד ע"א] מעשה בתלמיד שירד לפני התיבה לפני ר' אליעזר והיה מאריך ברחמים יותר מדאי, אמר[ו] לו תלמידיו כמה ארכן הוא זה, [אמר להם] כלום (והאריך) [מאריך] יותר ממשה רבינו דכתב ואתנפל לפני ה' וגו'. וכן מצינו בשבעת ימים אחרונים של תענית ציבור שהוסיפו עליהן עוד שש וקבעו תפילת תענית בין גואל לרופא, העונה בעת צרה ברכה בפני עצמה. וכן ברכת המינין. אלמא רשאין הציבור בין בתפלת שמנה עשר בין בברכות של קרית שמע שהוא שונה שתים לאחריה והציבור הוסיפו שלישית. וכיון שרשאין על מניין של ברכות להוסיף אין צורך לומר שרשאין להאריך ביוצרות (ואונפים) [ואופנים] וזולתות. וכן רשאין לקצר בתפלה. דתניא [שם] מעשה בתלמיד א[חד] שירד לפני התיבה לפני רבי אליעזר והיה מקצר בתפילה, אמר[ו] לו תלמידיו ר' כמה קצרן הוא זה. אמר להם כלום קיצר יותר ממשה רבינו שנאמר אל נא רפא נא לה. ויש שמביאין ראיה בטעות מההוא דנחית קמיה דר' חנינא ואמר האל הגדול הגיבור והנורא האדיר והאמיץ החזק ובאמיץ והעיזוז. אמר ליה סיימתא שבחיה דמרך וכו'. ומיהא מביאין ראיה וטעם לדבריהם אלמא אין הציבור להוסיף רשאין על התפלה. ולא חששו להפסיד קמחייהו דאניסין למיטחן ליה חיוורתא וטחני ליה סובין. התם ודאי אסור להוסיף כדמפרש טעמא, משל למה הדבר דומה לאדם שהי' לו אלף אלפים דינרי זהב וכשמקלסין אותו מקלסין אותו בדינרי כסף לא גנאי הוא לו, הילכך אין אדם רשאי להוסיף על עטרת הישנה אלא האל הגדול הגיבור, כתיקון אנשי (כנשת) [כנסת] הגדולה ודיו. מי ימלל גבורותיך ה', הלא אין קצבה לשבחו. והיינו דאמר לך דומיה (תחילה) [תהלה]. אבל בשאר מוסיפין בהן הציבור ומקצרין. דהא אמר כדין הוא להתפלל בשבת שמנה עשר וקצרים מפני טורח ציבור והעמידום על שבע. וכן רשאין להאריך ולקצר כאותן תלמידים שהאריכו וקצרו כמו שביארנו למעלה. ועוד אמרינן משמיה דרב אפילו יחיד לצרכו אם רצה לומר מעין כל ברכה וברכה בסוף כל ברכה וברכה הרשות בידו. ושמע מינה אין משגיחין בדברי האומר אין מערבין דברי חול על קודש, לדחות יסוד הפיוטים. וכן אמר ר' חייא בר רב אשי משמיה דרב אם יש לו חולה אומרו בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים, ואפילו יחיד לצורכו. ואמר מר יחיד שהתפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור מתפללין אם יכול לחדש דבר בתפילתו יתפלל וכו'. הנה בתפלת יחיד מאריך ומקצר אפילו יחיד בצורתו בכל ברכות האמצעית, והצבור מאריך ומקצר ומבקש צרכיו בין בראשונות בין באחרונות. ואפילו יחיד בצורכי צבור שואל בראש חודש כאשר פירשתי כבר.
ואין בתפיל[ת] י"ח משום להאריך שלא לקצר או לקצר שלא להאריך, שהדין מפורש בירושלמי [ברכות פ"א ה"ה] ובתוספתא [שם פ"א ה"ח] מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך, אלו ברכות שמאריכין בהן ברכות של ראש השנה ושל יום הכיפורים וברכות של תענית ציבור. ובראש של ראש השנה מאריכין בהן בתקיעות דבי רב, דהיינו עלינו לשבח דנפישי בגוה פסוקי דמלכיו[ת] זכרונו[ת] ושופרו[ת], ומאריכין בברכות דיום הכיפורים בוידוי ובאתה בחרתנו ובתחנונים ובכל מילי דתחנונים ובשאר דברים אחרים האמורים בשלהי יומא [פ"ז ע"ב] וברכות של תענית צבור מאריכין בהם בשש שהוסיפו על י"ח בסליחות ותחנונים, על אילו [אמרו] מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר. וברכות שמקצרין בהן, המברך על המצות ועל הפירות וברכת הזימון וברכה אחרונה של ברכת המזון על אילו אמר[ו] מקום שאמר[ו] לקצר. ולא תימא האי דקתני אילו ברכות שמאריכין בהן, למעוטי שאר ברכות שאין מאריכין בהן כגון ברכות של קרית שמע, וכן אילו שמקצרין למעוטי שאר ברכות שאין מקצרין. דהא ברכות של קרית שמע הוסיפו שלישית ואין לך אריכות מזו. ואי אמרת לאו אירייא כמנהג בתראי הוא, (ת"ש) [תא שמע], דאמרי במערבא כל הלכה שהיא רופפת בתלמוד ואין אתה יודע האיך נוטה צא וראה במה הצבור נהגו ונהג. כגון הא דתני(ה)[א] בערב מברך שתים, ולא ידעינן אי שתים דוקא אי לאו דוקא, שיש להם שיעור למטה ואין להם שיעור למעלה, רואין אנו שהציבור נוהגין להוסיף על שתים, שאין להם שיעור. וכן אנו נוהגים בהלכה רופפת במצות רבותינו, כי הוראת זו הוראה, למדנו שמנהג אחרונים תורה היא, על זה נאמר אל תיטוש תורת אמך, במנהג דנהיגי רבנן, קרא אי לא צריך קרא, דאפילו במקום הלכה הוא ניהו, דהוו עיקר דמעשה רב, דתניא הלכה ומעשה נזקקין למעשה. וברכות של תפילה מאריכין ומקצרין, בחול מאריכין בהן ובשבת מקצרין בהן. אלא הא דקתני בעניין אלו מאריכין ומקצרין, לפירושי מתני[תן] הוא דקתני אלו. הא דתניא בתוספתא, מקום שאמרו להאריך כולה אלא ברכות שמאריכין ולא מקצרין ואלו שמקצרין ולא מאריכין. והכי נמי מפרש בירושלמי [שם] אילו ברכות שמקצרין בהן וכו' הא שאר ברכות מאריכין. מדתניא דמאריך הרי זה מגונה והמקצר הרי זה משובח, הדא אמרה אין זה בכלל. והכין פיר[ושא], אמאי תני אילו ברכות שמקצרין בהן, דכל מקום ששונה התנא מיעוטא הוא. דתניא [פאה פ"א מ"א] אילו דברים שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה כול'. ואמר [קידושין מ' ע"א] מאי טעמא אילימא משום דכת[יב] בהו הטבה ואריכות ימים ליתני קן ציפור. ופריק תנא ושייר. ואקשינן תניא אילו למעוטי. משום הכי קא מקשי אלא ברכות שמאריכין בהן, מכלל דשאר ברכות מקצרין, ואמאי תני אילו, דמשמע אילו ותו לא. ופריק מדתני באילו ברכות שמקצרין המאריך הרי זה מגונה, מקום שאמרו לקצר הוא וכו' כלומר אילו דקתני גבי מאריכין ומקצרין אינו בכלל אלא שבאין למעט כי אם לפרושי מתני[תין] הוא דתני להו. כלומר אלו המקומות ששנינו בהם מקום שאמר[ו] להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך. ולא שנא התנא מקום שאמר[ו] להאריך אינו רשאי לקצר בברכות של קרית שמע ובברכות של תפילה.
הילכך רגילין כל הגולה להאריך בברכות של קרית שמע לפייט יוצר בתוך היוצר ואופן בתוך האופן וכן זולתי, וכן רשאין להאריך בתפילת בקרובות אפילו בשלשה ראשונות כאשר ביארנו הטעם מירושלמי, שכל התפילה טביעת צורכיהן של ישראל, שלא אמר רב יהודה שלא ישאל מפני סידור שבח, והן דומין לעבד שמסדר שבח לרבו, אלא ביחיד ובצרכיו כדמפרש לעיל. ואינהו איהו צריך שבח קודם בקשתו דממשה גמר סידור שבח בצרכו, אעברה נא ואראה, אבל ציבור אין צריכין סידור שבח מדכתב הן אל כביר לא ימאס. ואי אמרת הלא משום טורח ציבור קיצרו י"ח (לשבת) [לשבע] והאיך נאריך בהם בקרובות וביוצרות, אפי[לו] הכי אומר אותן שהרי [מגילה ל"ב ע"א] משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום. ולפי שאין רגילין הגולה לדרוש בכל מקום מדרש, קדושי עליון כגון ר' אלעזר בר' קליר מקרית ספר ור' שלמה הבבלי וגלות ירושלים אשר בספרד וגלות כנעני עד צרפת גם בארץ רומי יסדו מעינייני ימים טובים אזהרות דחג שבועות וקרובות ויוצרות מעינייני מתן תורה. עיר וקדיש זקינינו הרב ר' בנימין בר' שמואל מקוסטני זק"ל אמר כשקצרו י"ח לשבע היתה חכמה מרובה בישר[אל] ולא הוצרכו אלא לדרוש ולא לפייט. ולפי שכבר דל החכמה ונתמעטה עמדו במקום מדרש ופיוט העניין, (אף) על (פי) כן לא הוצרכו להן בין ביום טוב בין בשבת. א[ף] ע[ל] פ[י] שרבותינו קצרו י"ח לשבע אין לנו לחוש משום טורח צבור לדבר מצוה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, דהא [תמורה י"ד ע"ב] רבי יוחנן וריש לקיש הוו מעייני בספרא דאגדתא בשבתא, ואמרי, והא לא ניתנה להיכתב אלא עת לעשות לה', לדרוש ולהורות לעולם, ואי אפשר בפה לפרש ששר של שכחה מצוי ודורשין בכתב, א[ף] ע[ל] פ[י] שלא ניתן להיכתב פי[רש] התורה. הכי נמי, עת לעשות לה', ולא חששו מלהאריך בפייוט בשבת משום טורח צבור, ומחזיקים ביסוד הפיוטים גלות אשר בספר[ד] וגלות כנען עד צרפת וכל ארץ רומי וכל ארץ אלמניאה המעמיקין להבין מצות סוד בוראינו בתורה שיש לה בית אב כמנהג אבות ובקבלה מרב. נוהגין לומר בכל שבת הכל יודוך א[ף] ע[ל] פ[י] שאמר לפניו יוצר אור זולתו, כי אנשי כנסת הגדולה תיקנו במקום אשר תיקנו אל ברוך גדול דעה בחול תיקנו בשבת כנגדו אל אדון על כל המעשים, אלף בית לשאר ימים בפני עצמן ואלף בית לשבת. ואם תימצא לומר איפכא אל אדון על כל המעשים בשאר ימים ואל ברוך בשבת, הא לא מצית אמרת, שהרי בששה ברא עולמו ובשביעי נתעלה וישב על כסא כבודו, היות אדון על כל המעשים. אלף בית של מעשה בשאר ימים ואלף בית של מלכות בשבת. המתגאה על חיות הקודש ונהדר בכבוד על המרכבה. ואם תמיה היאך תיקנו לומר, ומוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה, בוא וראה ממה ששנה ר' אליעזר בפירקין [פ"ז] מדור הלבנה נתונה בין ענן לערפל עשויין כמי שני קערות כפויות זו על גבי זו [והוא יוצא] בין שניהם. כדמפרש התם. ירושלמי [פסחים פ"ו ה"א] בשמנו בני בתירה את הלל הזקן התחיל דורש להן (מהקשה) [מהיקש] ומקל וחומר ומגזירה שוה. אמר[ו] לו כבר אמרנו אם יש תוחלת מן הבבלי. (הזה) [היקש] שאמר יש לו תשובה, וקל וחומר יש לו תשובה, גזירה שוה אין אדם דן גזירה שוה מעצמו. ר' יוסי בר' אבין בשם ר' אבא בר' ממל אם (הוא) [בא] אדם לדון גזירה שוה מעצמו עושה הוא את השרץ כמת ואת המת כשרץ מטמא בכעדשה דדורש בגד בגד ועוד לגזירה שוה. ר' יוסף בר' אבן בשם ר' אבא בר' ממל אדם דן קל וחומר מעצמו ואין אדם דן גזירה שוה מעצמו, לפיכך משיבין מקל וחומר ואין משיבין מגזירה שוה. אף על פי (שהיא) שהיה [יושב ו]דורש כל היום כולו לא קבלו הימנו עד שאמר להם יבא עלי כך שמעתי מפי שמעיה ואבטליון. ר' זעירא בשם ר' אבהו אמר רבי אלעזר כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה. ופירש, כל תורה שאינה קבלה מרב אינה תורה.
הילכך אין לתמוה על המוסיפין וגורעין ביסודות התורה להעביר ברכת היין של מילה, והכל יודוך שהיא תקנת אנשי כנסת הגדולה. וכן נמי זוכרינו שבתפילה עשרת ימי תשובה ושל י[ום] הכ[יפורים], וכן, עשה עמנו ה' אלהינו פלא ונסים, של חנוכה ופורים ויוצרות ואופנים וזולתות וקרובות של כל השנה מה שלא קיבלו מרב ולא נהגו מאב, כסבורין הן שקנו מקום להתגדר בו. ואינו אלא להתגדר בו הואיל ומחדשין מנהג בפני עצמן ולא חששו לשנות מפני המחלוקת ללכת בדרכי יושר. סדר תפלות של ראש השנה כך הוא. ערבית ושחרית ומנחה מתפלל שבע ג' ראשונות וג' אחרונות ואומר קדושת היום באמצעי ואומר בסוף מגן זוכרינו, ובסוף מחיה מי כמוך אב הרחמים ובסוף הודאה וכותבינו לחיים ובשים שלום ובספר חיים. וכן אמר רב עמרם ורב כהן צדק כך אנו רגילין ובישיבה לאומרו, ולא פליג אל ישאל אדם צרכיו לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות דהתם צרכי יחיד אל ישאל, אבל צרכי צבור ישאל. ורב פלטוי גאון אמר מרבנן דלא מדברי אפילו זוכרינו ואיכא דמדברי ואמרי צרכי רבים ישאל צרכי יחיד אל ישאל. ובהלכות גדולות, לעולם אל ישאל צרכיו לא בג' הראשונות ולא בג' אחרונות וכו' ומהכא לא שבקין רבנן למימר ואפילו זוכרינו וזכור רחמיך וכבוש כעסך במודים לא אמרין, אבל ובספר חיים אומר בשים שלום דסליק להו י"ח והוו להו כתחנונים. ואמר רב האיי גאון זק"ל לא מצינו זכר במשנה ובתלמוד לזכרינו לחיים ומי כמוך וכותבינו לחיים ובספר חיים, ומנהג הוא ויש שנמנעין לאומרו משום דאין ברכות הללו מקומו[ת] לשאול צרכים. ובתשובה אחרת, אל ישאל אדם לא בג' ראשונות ולא בג' אחרונות אלא באמצעייות אומר, דהני מילי צרכי יחיד אבל צרכי צבור לא, דהא עבודה כולה צרכי צבור היא רצה בעמך ובתפילה כול'. ואפילו במקדש שהיו אומ[רים] תירצה לפניך עבודתינו צורך הוא. אלא (מיאה) [מיהא] א[ף] ע[ל] פ[י] דהני ראשונות שבח הן ואין בהן מקום שאילת צורך לא ליחיד ולא לצבור אפילו למאן דאמר זוכרינו באבות וזכור רחמיך בהודאה, ואפילו למאן דאמר בחנוכה ובפורים כשם שעשית לראשונים הני מילי לא רגילי למימרינה במתיבתא ונהגו ראשונים לומר כרבנן דמדכרו. ומשום רבינו סעדיה גאון זק"ל אמר יש אומר במגן זוכרינו לחיים, ואומר מעין זכרונות וכדומה להן בשאר ג' ראשונות וג' אחרונות. ויש שאין אומר בראש השנה והנחילינו בשמחה ובששון וכו' ואומר במקום והנחילינו משפטי צדקיך, ואינו מטבע שטבעו חכמים. ומי שאומר אין מחזירין אותו. ואמר רב יהודאי גאון צריך לומר יחיד בכל תפילותיו מלוך על כל העולם כולו, וכן אמר רב כהן גאון ורב פלטוי נמי. ולעניין יעלה ויבוא אמר רב פלטוי מנהג הוא לאומרו ואם לא רצו לאומרו אין אומר שהרי שליח ציבור מזכיר בזכרונות. ויש במקומינו שמזכירין אותו ויש שאין מזכירין אותו. וצריך לומר ותתן לנו ה' אלהינו באהבה מועדים לשמחה כול' ורב האיי גאון אמר אין מנהגינו לומר ותתן לנו באהבה מועדים לשמחה, אלא ותתן לנו ה' אלהינו באהבה את יום הזיכרון (הוה) [הזה]. חל להיות בשבת מזכיר של שבת תחלה ואחר כך של ראש השנה וחותם מלך על כל הארץ מקדש השבת ויום הזיכרון.
כאן וכאן אין אומר[ים] אבינו מלכינו בערב שבת דמנחה של ראש השנה וכל שכן בשבת. ואשר שאלתם נבונינו עבור מהו לומר והשיאנו, ועבור הח[י]לוק שיש בין חכמי (מקומהים) [מקומכם]. חס ושלום שיהא בדבר זה חילוק, שכן אנו נוהגין בתרי מתיבתא, מתיבתא בארץ ישראל ונהרדעא שאומר[ים] והשיאנו בראש השנה ויום הכיפורים. שהלכה (בהודאה) [בירושלמי בהרואה ברכות פ"ט ה"ב] ששמואל אומר צריך לומר והשיאנו. [ו]גם חיזוק של ר' הושעיא דאמר והיו לאותות ולמועדים. וכן הילכתא, ואין לשנות. במגניצא [מנהג] נופלים בתחנונים בערב ראש השנה [בסליחות אבל לא לפני סדר קדושה. במגנצא לא אמרו זמן בכוס ובשופר ביום טוב שני של ראש השנה. וכן מצאתי בהלכות גדולות שצריך לומר בראש השנה] והשיאנו ה' אלהינו וגו'.
בראש השנה ויום הכיפורים בלותיר רובם אומר[ים] והשיאנו. ורבינו יצחק בר' יהודה בשם רבו ר' אליעזר אמרו כל ימיו. וכן נוהגין במגנצא. ור' משולם בר' משה שאל את פי אריית יושבי ירושלים עיר הקודש, והשיבו שאומר[ין והשיאנו. ומביאין ראיה לדבריהם מירושלמי דברכות] בפרק הרואה [ה"ב]. והגאון ר' יצחק [ה]לוי ביטלו בוורמשא. מפני שאינו יכול לומר את ברכת מועדיך, דברכת מועדיך לא כת[י]ב אלא אשלש רגלים בלבד [כדכתיב] [דברים ט"ז] כברכת ה' אלהיך אשר נתן לך, וראש השנה לא מן הזמנים [הוא], דהא לא חתים מקדש ישראל והזמנים. וגם הורה ר' יצחק הלוי ז"ל לומר ובראשי חדשיכם בראש השנה כדרך שעושין בשבת וראש חודש, וכן דעת רבי. ואין אומר[ים] אבינו מלכנו בשבת שבין ר[אש] ה[שנה] ליום הכפורים ולא בערב שבת [אין אומרים אבינו מלכנו]. ואין אומר[ים] אדיר אדירנו בקדושה אלא בראש השנה (ליוה) [ויום] הכיפורים [ו]לא יותר. לפי שהוא שיר של מלאכים ולא התירו לאומרה אלא באילו הימים שהן ימי הדין, אבל בשאר ימים טובים ובכל שבתות של כל השנה אין אומר[ים]. אבל רבי[נו] אליקים גזר לשליח צבור לאומרו פעם אחת בעצרת משום האי טעמא, דאמר הלא אותו [ה]שיר לא אמרוהו מלאכים אלא בשעת מתן תורה כדגרסינן במסכ[ת] שבת [פ"ט ע"א] בשעה שנתן ה[קדוש] ב[רוך] ה[וא] תורה לישראל אמרו מלאכי השרת ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ תנה הודך על השמים לכך בדין לאומרו בעצרת משום מתן תורה בו ביום. [והרגישו בדבר שנהג מנהג שלא נהגו קדמונים, ואמר [משלי כ"ג] אל תבוז כי זקנה אמך]. ואין נוהגין רבותינו שבאישפירא להתענות בשני ימים של ר[אש] ה[שנה] ולא לעמוד בבוקר להתפלל סליחות. וכן מצאתי בתשובות של רב יהודאי גאון שאסור להתענות בר[אש] ה[שנה] משום שקרוי חג כשאר ימים טובים שנאמר תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגינו, וכשם שבשאר ימים טובים אסור להתענות כך [אסור להתענות] בראש השנה משום עונג יום טוב. ונוהגין [לעמוד] להתפלל [סליחות] ביום ראשון לעולם בין חל ר[אש] ה[שנה] בשבת הבאה ובין [אם] חל באמצע שבת.
למה אנו אומרים בראש השנה היום הרת עולם, וכי בראש השנה נברא והלא בכ"ה באלול נברא העולם. פירש רבינו הרת לשון דין, ומצינו ראייה מן משלי. כי במשלי בכל מקום שכתב ריב או מדון או מצה מפרש המתרגום הרת. לכך אנו אומרים בראש השנה היום הרת. ואין הרת אלא דין. ולכך אנו אומרים היום דין.
שאלתי אני מנחם, יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במוצאי שבת אם אומר ותודיענו כשם שמתפללין בשאר ימים טובים שבמוצא[י] שבת, משום דסדר ימים טובים הוא מונה, כי היכי דגבי הבדלה [חולין כ"ו ע"ב] סדר הבדלות הוא מונה. [הכי נמי גבי יום ראש השנה בותודיענו סדר ימים טובים הוא מונה]. ומעין השאילה הזאת שאלו לפני גאון אם אומר בראש השנה, ותתן לנו ה' אלהינו [באהבה מועדים לשמחה חגים וכו'] את יום הזיכרון. והשיב, צריך לומר, ותתן לנו ה' אלהינו באהבה [מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון] את יום הזכרון.
